מרוב פירוטכניקה ותחכום, ישראל נכשלת בגלל העדר אסטרטגיה

ישראל לא לומדת מההיסטוריה

ב-9 באפריל 1996 נפתחה התקפה כבדה של טילי חיזבאללה על גבולה הצפוני של ישראל וכתוצאה מכך ישראל הגיבה עם פתיחת המבצע "ענבי זעם". ראש הממשלה פרס החליט כי ישראל אינה יכולה להישאר ללא תגובה הולמת והורה לרמטכ"ל בזמנו כי על צה"ל לפעול להפסקת ההתקפות ולהשגת שלום בגבולה הצפוני של ישראל

ב-18 באפריל ירתה ארטילריה של צה"ל "ירי חילוץ" לטובת יחידה שנקלעה  למארב ליד הכפר
 הלבנוני כנא. הפגזים פגעו במקלט עם ציבור מקומי וגרמו למותם של 102 אזרחים, בהם ילדים רבים. ראש הממשלה פרס אמר ביהירות כי "אנחנו מצטערים, אבל לא מתנצלים", אך הלחץ העולמי להפסיק את המבצע החל לעשות את שלו. ב-25 באפריל קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה שכללה גינוי חריף לישראל ודרישה להפסיק את התקפותיה בדרום לבנון. ב-27 באפריל, המבצע הסתיים ב"הבנות" שההיסטוריה מלמדת שהן אפילו לא שוות את הנייר שעליו הן נחתמו

אירועי המלחמה בין חמאס לישראל בימים אלה מוכיחים שוב שמעט מאוד השתנה בתפיסתה של ישראל בנוגע להתמודדות עם סכסוכים ההיסטוריים שלה, חוץ להסכמים עם מצרים וירדן. הסיבה הינה הרצון להתרכז אך ורק בנקיטת הטקטיקות המועדפות על ידה. ישראל מעדיפה לברוח מהסכמים מדיניים כדי להישען על מה שהיא מגדירה כוח הרתעה אימתני שלה. תפיסה זאת, רחוקה מלהיות אסטרטגיה, הינה אוסף של טקטיקות ואסטרטגיות מבוססות בעיקר על פירוטכניקה ותחכום בשימוש בכוח עם מטרה ברורה: להשיג סיכומים חיובים מול האויב, אשר נמדדים בכמה בפרמטרים מסוימים: מספר ההתקפות וחימושים על האויב, נזקים חומריים במיוחד לתשתיות וציוד צבאי, והרוגים בכוחות האויב, בדגש מיוחד על מנהיגים

ישראל - פלסטינה: שתי מדינות או מדינה דו לאומית 

הדוגמה הטובה ביותר לתפיסה זאת נראתה כמעט מדי יום בתוכן הדיווחים של דובר צה"ל בחצי השנה האחרונה שהופנו לאוכלוסיית ישראל. לא רק שבהם לא הודו שהסיפור ש"חמאס נרתע מלתקוף את ישראל" נכנס להיסטוריה, אלא לאורך כל הזמן הם חזרו על מספר המחבלים ההרוגים, מנהיגים שחוסלו, התשתיות שנהרסו, כאשר הכל הושג בערמומיות ותחכום, כולל יישום של תוכניות העזרת בינה מלאכותית. המטרות המקוריות של המבצע תמיד נפלו בקטגוריה של משאלות לב.

אם נאחז בדיווחים של דובר צה"ל לגבי התוצאה המתגבשת ביחס ליעדים שנתניהו הציב בתחילת המבצע, לא צריכה להיות פרשנות טובה יותר לכישלון הישראלי מלבד הימרה הידועה "הניתוח הצליח, אך החולה מת". אין מה להתפלא שמול מציאות בלתי ניתנת לשינוי של הסכסוך עם הפלסטינים, בישראל בולטת העדר תפיסה אסטרטגי.

מהי המציאות השוררת באזור שההנהגה הישראלית במשך עשרות שנים מסרבת להכיר ולהתמודד על ידי תפיסה אסטרטגית?

א- בשטח שבין הים התיכון לנהר הירדן חיים יחד 7.5 מיליון יהודים ו-7.5 מיליון פלסטינים. אף אחד מהם לא מתכוון לזוז מהמקום והעולם לא מקבל אפשרות של גירוש אחד מהם.

ב- ישראל מתנהגת כריבון דה-פקטו על כל השטח הזה. למרות שלארגונים פלסטיניים כמו הרשות הפלסטינית או חמאס יש או היה חופש פעולה מסוים בעזה ובחלק מהגדה המערבית, זה לא משנה את העובדה שמדובר רק במנהל עירוני, דומה מאוד לעיריות אחרות בישראל. השליטה בהיבטי ריבונות בסיסיים על כל השטח מאז יוני 1967 נמצאת בידי ישראל: ביטחון, גבולות, מכס, תקשורת, שליטה על תנועות באוויר וים, מטבע שימושי, רישום אוכלוסין וכו.

ג- מתוך 7.5 מיליון הפלסטינים, רק 2 מיליון נהנים מאזרחות מלאה בישראל, אם כי בהיבטים מסוימים הם נתונים לאפליה.

ד- אף מדינה בעולם לא מכירה בריבונות ישראלית בגדה המערבית ובעזה. להיפך, אותם שטחים העולם מיעד למדינה פלסטינית עצמאית.

ה- כל המדינות (מחוץ לאיראן, אך כולל כל מדינות הליגה הערבית) מכירות בקיומה של ישראל בגבולות 1967.

ישראל, שיכורה מכוחה הצבאי, אינה מכירה במציאות זו ושואפת לכפות ריבונות דה יורה על כל השטח בתקווה שבשלב מסוים ייעלמו הפלסטינים מהגדה המערבית ומעזה. מכאן תוכניותיהם המתמשכות לקולוניזציה וגירוש כפוי של פלסטינים בעזרת המוני מתנחלים יהודים ועיוורונו של צה"ל שאינו הריבון באזור על פי המשפט הבינלאומי לגבי שטחים שבמחלוקת.

הפלסטינים, לא רק שלא ניתן לגרש אותם, אלא מתמרדים באמצעים שונים (מפסיבים ועד אלימים, כולל טרור), ומושכים תמיכה ואהדה בינלאומית הולכת וגוברת. אין דבר ברור יותר מהתמונה המתקבלת היום על ידי העמדות של חלק גדול מהמדינות בעולם מול האירועים שהתרחשו כתוצאה מהתגובה הישראלית נגד חמאס בעזה.

לישראל הגיע השעה לקבל החלטות אסטרטגיות. נגמר לה הזמן "לנהל את הסכסוך" על ידי פירוטכניקה וטקטיקות מתוחכמות בתוספת הרחבת התנחלויות בתקווה שהפלסטינים ייעלמו. שתי חלופות אסטרטגיות לפני ישראל: שתי מדינות על בסיס קווי יוני 1967 עם תנאים קשים לפלסטינים שיבטיחו ביטחון לישראל, או מדינה דו לאומית עם 50% אזרחים יהודים ו-50% אזרחים פלסטינים, כולל עתיד דמוגרפי של רוב פלסטיני. המשך של "ניהול הסכסוך", כפי שהורגלנו עד היום, מחזק בהכרח את התהליך של התחזקותה של מדינה דו-לאומית דה פקטו, מהים התיכון ועד נהר הירדן, תחת משטר אפרטהייד עם כל המשמעויות כלפי ישראל ויהדות העולם.

הגיע הזמן שישראל תתמודד עם המציאות באומץ.

דניאל קופרווסר  7.4.2024

https://ojalameequivoque.blogspot.com/

kupervaser.daniel@gmail.com

@KupervaserD